מוסיקה יהודית בפולין במרכז פליציה בלומנטל

המוסיקה היהודית בפולין - שירים מהשטעטל

ראשון 13.10.13 20:00
מרכז פליציה בלומנטל
ביאליק 26 , תל אביב

הזמרת אולגה מילשצ'וק מוורשה בעיבודים חדשים לשירים מהעיירה היהודית בפולין

Polesye היה אזור בפולין בו התקיימו תרבויות שונות זו לצד זו בתחילת המאה ה-20. היה זה מרכז חשוב של חסידות קרלין. השירים של מרים נירנברג, זמרת-עם יהודית שנולדה באזור זה - נתנו השראה לפרויקט מיוחד זה. אוסף השירים של נירנברג נחקר בשנות ה 70 ע"י ברברה קירשנבלט-גימבלט במסגרת מכון YIVO ללימודים יהודיים בניו יורק. עיבודים חדשים לשירים של נירנברג, בקולה של אולגה מילשצ'וק עם מוסיקאים ישראלים מפורסמים - איתי בן-נון ודניאל הופמן. אולגה מילשצ'וק – זמרת, נגנית אקורדיון וחוקרת מוסיקה עממית ממזרח אירופה. ילידת וורשה, בשלוש השנים האחרונות מחלקת את זמנה בין וורשה וירושלים. מתחילת דרכה התמקדה אולגה במוסיקה של יהודי אשכנז. אולגה מופיעה בישראל אירופה וארה"ב.

אולגה מילשצ'וק - קול
איתי בן-נון - כלי נשיפה
דניאל הופמן - כינור
יאנוש הורביץ - אקורדיון

כרטיסים בטל: 03-5250499

רב נוסף לקרקוב

קרקוב התברכה בשני רבנים: הרב אבי באמול מונה לרב של קרקוב על ידי הרב הראשי של יהודי פולין, הרב מיכאל שודריך. במקביל מונה הרב אליעזר גור אריה, מחב"ד, לרב של קרקוב על ידי יו"ר קהילת יהודי קרקוב.

כן ירבו.

על הרכוש היהודי הקהילתי בפולין

קדיש על מיליוני דולרים: המנהיגים היהודים ששודדים את נכסי קהילת יהודי פולין רכוש בשווי מאות מיליוני דולרים אשר הוחזר לקהילות היהודיות בפולין, אמור היה לשמש לשימור וטיפוח המורשת היהודית במדינה. אולם תחקיר פורבס חושף לאן באמת מופנה הכסף, מי נהנה ממכירת בתי קברות יהודים ליזמי נדל"ן - ואילו פעילים בקהילה היהודית גזרו קופון 19/09/2013 | ווצ'ק סורמץ' וניסן צור לפורבס

"אני לוזרית אם אני לא מרוויחה מיליון דולר כבר בשנה הראשונה", התלוצצה פעם מוניקה קרבצ'יק, מנכ"לית הקרן לשימור המורשת היהודית בפולין (FODZ ). הקרן מחזירה רכוש של קהילות יהודיות שהוחרם בידי הנאצים והשלטון הקומוניסטי. קרבצ'יק פועלת בתוך מערכת שלעיתים קרובות היא הנהנית כתוצאה מההחלטות שהיא מקבלת. מלבד עבודתה ב-FODZ עובדת קרבצ'יק בוועדה הרגולטורית לקהילות יהודיות, אשר מקבלת כיישות עצמאית את ההחלטות הסופיות לגבי מה יקבלו היהודים בחזרה. הוועדה מורכבת מנציגים של מועצת המנהלים של איחוד הקהילות היהודיות בפולין (ZGWZ) ומנציגים של משרד האדמיניסטרציה והדיגיטציה של פולין (MAC) . רק רשת סגורה ומקושרת של גופים יכולה להגיש לוועדה בקשות להשבת רכוש מוחרם. רשת סגורה זו בנויה מהסמכות העליונה של איחוד הקהילות היהודיות בפולין ומ-6 קהילות יהודיות הכפופות לה. יתרה מכך, ראשי הקהילות הללו יושבים במועצת המנהלים של הקרן לשימור המורשת היהודית בפולין. מוניקה קרבצ'יק מסרבת להגיב לשאלות פורבס. היא מפנה אותנו לפיוטר קדלצ'יק, הרוח החיה של המיזם. הוא מנהל את האיחוד ואת הקרן, ועומד בראש הקהילה היהודית בוורשה, העשירה ביותר בפולין. מעמדות המפתח שלו הוא חולש על תהליך השבת הרכוש הקהילתי היהודי, ששוויו - לפי הערכות שלנו - יותר ממיליארד זלוטי (310 מיליון דולר). לפי מידע שהושג בידי פורבס, השיבו הקהילות היהודיות בפולין כבר כ-500 נכסים. חלק ניכר מהנדל"ן הייחודי הזה (בתי כנסת, בתי מטבחיים, מקוואות ובתי קברות) כבר נמכר, לעיתים הרבה מתחת למחיר השוק, והכסף - במקום לשמש לטיפוח המורשת היהודית של פולין - הגיע בסופו של דבר לגלגלי השיניים של מנגנון חלוקה מתוחכם. הוא חולק בתוך רשת בלתי חדירה המורכבת מאיחוד הקהילות היהודיות בפולין ומהקרן לשימור המורשת היהודית. שני הארגונים פועלים על בסיס הסכם בלתי כתוב, הפועל לאישור "חלוקה" של רכוש קהילתי יהודי שהולאם בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. מחצית מהתוכנית כבר יצאה לפועל. "כשממשלת פולין החלה להחזיר את בתי הכנסת ובתי הקברות שלנו לארגונים יהודיים, קיוויתי שהארגונים ידאגו להם, ולא ימכרו אותם. טעיתי", אומר יעקב שדי (Jakub Szadaj), מייסד ויו"ר הקהילה היהודית העצמאית, שאינה כפופה ל-ZGWZ . פורבס השיג רשימות שנוצרו בידי איחוד הקהילות היהודיות בפולין, המראות אילו נכסים הושבו לקהילות היהודיות בין השנים 1997 ל-2009. הרשימות מעולם לא פורסמו קודם לכן. במהלך אותן שנים קיבלו הקהילות היהודיות את המספר הגדול ביותר של נכסים שהיו שייכים להן לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לפי הרשימות של ה- ZGWZ   סך שווי הנדל"ן עולה על 65 מיליון דולר. ארתור קוזיולק, דובר משרד האדמיניסטרציה והדיגיטציה, אומר כי בנוסף העניקה הוועדה הרגולטורית 26 מיליון דולר כתיקון וכפיצויים לארגונים יהודיים עבור נכסים שהמדינה לא הייתה מסוגלת להחזיר (בתי קברות שנבנו עליהם יישובים, בתי כנסת הרוסים וכו'). אם מוסיפים לזה את ערך הנכסים שלא התגלו בידי פורבס, ניתן להסיק שההטבה שקיבלו הקהילות היהודיות בפולין בהחזרים מסתכמת ב-91 מיליון דולר. נתון זה מטעה, שכן אין דרך לקבוע מה היה הערך של הנדל"ן שקיבלו הקהילות היהודיות בחזרה בין השנים 2010 ל-2013. ועדת הרגולציה לקהילות יהודיות אכן מחזיקה רשימות כאלו, מסביר דובר משרד האדמיניסטרציה והדיגיטציה של פולין. הוא מתייחס כלאחר יד לכך שוועדות אחרות (קתולית, אורתודוקסית ופרוטסטנטית) אוספות ומפרסמות מידע שכזה, בעוד שאיחוד הקהילות היהודיות בפולין אינו עושה זאת, ומתחמק מהנושא. "הקהילות והקרן לשימור המורשת היהודית בפולין הגישו כ-5,500 בקשות לוועדה הרגולטורית. יותר מ-1,000 מהן נגעו לבתי קברות יהודיים", אומר פיוטר קדלצ'יק, ואינו משיב לשאלה. למרות שעל פי היהדות בתי קברות הם קדושים לנצח, חלקות קרקע שהופרדו מבתי קברות יהודיים הוצעו למכירה, למשל בערים טורון, גליביצה או לובלין. המחירים הקשורים לעסקאות הללו חבויים בנתונים השנתיים הנצברים שמספק ה-ZGWZ . גם הקהילות היהודיות מכרו חלק מהמורשת היהודית. זה מה שקרה לבית הכנסת השמור היטב בלוברניאק ( Lubraniec מחיר של 158,000 דולר), לבית החולים הניאו-קלאסי ב -Siedlce  (מחיר של 193,000 דולר) או לבית המדרש בסוקולוב פודלסקי, ששופץ בטרם נמכר (במחיר של 32,000 דולר). מנהיגי הקהילות היהודיות בפולין אינם מתביישים בכך. מיכאל שודריך, הרב הראשי של פולין, אינו מתבייש אף הוא. למרות מעמדו, עליו להסכים למכירת מבנים דתיים. "זה גרוע מאוד, אולם לפעמים זה קורה! כמה נכסים יהודיים באמת נמכרו. אם מבית קברות נטוש במקום כלשהו נותרה רק פיסת קרקע, מה אנו כבר יכולים לעשות? אנו מוכרים", הסביר הרב שודריך לפני שנתיים. "במקרים רבים, אנו משיבים נדל"ן שננטש למשך עשרות שנים, או רכוש חלופי, שאין לו כל קשר לרכוש של הקהילות היהודיות מלפני מלחמת העולם השנייה. אם הנכסים הללו אינם חלק מהמורשת היהודית ולא ניתן לבנות אותם מחדש, בחלק מהמקרים ניתן למכור אותם", אומר קדלצי'ק. דוח של ZGWZ מראה כי קהילות יהודיות מכרו נדל"ן בשווי של יותר מ-12.7 מיליון דולר עד 2009. בובי בראון, מנכ"ל פרויקט HEART זרוע של ממשלת ישראל העוסקת בהחזרת נכסים של קורבנות השואה, אומר כי הוא מקווה שהארגונים הפולניים יודעים מה הם עושים ונוהגים בתום לב. פיוטר קדלצ'יק מבטיח כי כספי ההחזרים מתבטאים בשיפוצים של בניינים דתיים אחרים, כגון הישיבה בעיר לובלין והתחזוקה של בתי קברות וצורכי הקהילות. "ההנחה היא שכל הכסף מוצא על צורכי הקהילות. אינני רו"ח, כך שאיני יכול לומר באחריות מלאה שבשום אופן לא קיימים אי-סדרים כלשהם", אמר הרב שודריך למעריב ב-2011. העובדות משקפות את ספקותיו של הרב שודריך. לדוגמה, 95 אלף דולר מכספי החזרים נשלחו לקרן להגנה על בתי קברות יהודיים בלובלין. הסבסוד הזה נעלם ובתי הקברות נותרו מוזנחים. "הייתכן שעובדים של ארגונים יהודיים גוזרים טובת הנאה פרטית מהשבה של רכוש קהילתי? ""אינני יודע על מקרים כאלה, אולם אדם שיש לו מידע כזה יכול ליידע את הרשויות המתאימות", אומר פיוטר קדלצ'יק, עצבנות בקולו, ומשנה את הנושא. ובכן, ישנם סימנים ברורים לכך שפורבס השיג "מידע כזה". ניתן לראות את תוכנית התגמולים להחזרת רכוש כשיטה מתקדמת "לרוקן" את הנכסים שהושבו בידי הקהילות היהודיות. השלב הראשון כולל הגשת בקשות לוועדה הרגולטורית. הבקשות הוכנו בידי משרדי עורכי דין שקיבלו כ-158 אלף דולר עבור מסמך בודד. אולם עורכי הדין הפכו שוליים כשהתהליך נכנס לשלב השני שלו, כלומר תיווך לפני הוועדה הרגולטורית. מועצת המנהלים של ZGWZ מינתה את אנשיה למשימה הזו ושילמה להם הרבה יותר. דמי הטירחה היו 1% מהערך של הרכוש המוחזר (נדל"ן, מגרשי קרקע חלופיים, פיצויים). קל לחשב את כמות הכסף שקיבלו במקרה של בית החולים הישן ברחוב לסזנו בוורשה שהוחזר (שוויו מוערך ב-6.3 מיליון דולר), או במקרה של המעונות ברחוב Przemyska  בקרקוב (שוויים מוערך ב-3.2 מיליון דולר). פיוטר ריטקה-זנדברג, מומחה להשבת נכסים ב-ZGWZ, מיכל סמט, יו"ר הקהילה היהודית בגדנסק, ואלישיה קובוס, נשיאת סניף ZGWZ בפוזנאן, היו חלק מחוג סגור של מתווכים. כולם מחזיקים עמדות בכירות בקרן לשימור המורשת היהודית בפולין. ראשי הקהילות היהודיות של היום לא זנחו הזדמנויות נוספות להבטיח רווחים פרטיים מהשבת נכסים של קהילות יהודיות קודמות. ניתן למצוא את העקבות בתיקים של אחת התביעות, אשר הוגשה על ידי עיריית ורשה כנגד עובד לשעבר. הנתבע העיד כי ביתו של פיוטר קדלצ'יק צויד במערכת חימום מרכזית חדישה בעלות של 6,300 דולר מכספים שהושבו. מידע נוסף מגיע מהעיתון Southern Courier  שהמערכת שלו נמצאת ב- Piaseczno , אשר תיאר כיצד רפאל קדלצ'יק וידידו פתחו בית קפה בשם "בר מקווה" בבית מרחץ דתי היסטורי בעיר Piaseczno  . הכתבה לא כללה מידע על כך שרפאל קדלצ'יק הוא בנו של ראש אחד הארגונים היהודים החשובים ביותר בפולין. הקהילות היהודיות מכרו גם רכוש שהושב במחיר הנמוך משווי השוק שלו. לדוגמה, הקהילה היהודית בוורשה מכרה בית כנסת בעיר Otwock בעוד שנכס דומה מאוד הממוקם סמוך מאוד לבית הכנסת נרכש בידי אותה חברה, PHU Stok  תמורת מחיר כפול כמעט, אבל לא מידי הקהילה היהודית. המגזין האמריקני The Jewish Week פרסם ב-2011 כתבה על נושא דומה, ובה נכתב כי בפולין "רכוש יהודי לשעבר הוחזר ונמכר תחת נסיבות לא ברורות, והרווחים נשאבו לאנשים פרטיים ללא כל פיקוח או אחריות פיננסית". השבועון תיאר את הסקנדל הקשור בבית הכנסת ההיסטורי בעיר Dzialoszyce בחבל שלזיה. הבמאי מנחם דאום, שהגיע לשם כדי להכין סרט תעודה, קיבל הצעה מחבר מועצת המנהלים בקהילה היהודית בקטוביץ לרכוש את המבנה ההיסטורי במחיר אטרקטיבי. התנאי היה שישלם לפעיל היהודי עמלה של 10,000 דולר. דוד פלג, נשיא הארגון היהודי להשבת רכוש, שייסד את הקרן לשימור המורשת היהודית בפולין, אמר כי אין לו התנגדות לתהליך החזרת הרכוש בפולין. "שקיפות פיננסית מאוד חשובה לנו", אמר למגזין. כל עסקי השבת הנכסים כנראה לא היו מצליחים אם לא היו מוגבלים לסביבה הרמטית. איחוד הקהילות היהודיות משלב 6 קהילות ויש בו רק 1,200 חברים יהודים. זאת בעוד שלפי מרכז משה שור (מוסד חינוכי שיוסד בידי קרן רונלד ס. לאודר), בפולין חיים בערך 100,000 יהודים, אולם לא כולם יכולים להפוך לחברים בקהילה יהודית. ניסן צור, השותף לכתיבת כתבה זו, בדק זאת. צור הוא יהודי שנולד בישראל, שאביו היה יהודי פולני. ב-2011 הוא שלח למשרדי הקהילה בוורשה בקשה להצטרף כחבר. הוא לא קיבל תשובה. לאחר כמה שנים שבהן למד את הסוגיה לפרטיה, הבין מדוע: בכל כמה שנים נבחרות רשויות הקהילה. המנהיגים הנוכחיים חוששים שאם יקבלו לשורותיהם חברים חדשים ונמרצים בעלי השקפות דמוקרטיות, הם יאבדו את עמדות הכוח הרווחיות שלהם. לכן הם אינם מאפשרים כניסה לחוג שלהם לכל מי שאינו מפולין ושלא ניתן לתמרן אותו בקלות. כדי להבין כיצד הארגונים היהודיים בפולין יצרו לעצמם הזדמנויות שכאלה, צריך לחזור ל-1996. בזמן ההוא דן הפרלמנט בהצעת חוק של הממשלה הנוגעת ליחסים בין המדינה לקהילות היהודיות ברפובליקה של פולין. נציגי מפלגת השמאל SLD טענו כי ZGWZ אינו ממשיכן החוקי של הקהילות היהודיות שהיו קיימות קודם לכן. לכן הוחלט כי החוק לא יתייחס להשבת נכסים, אלא להעברת בעלות במקום זאת. החוק קיבל את הנוסח הסופי לאחר שנשיא פולין באותם ימים, אלכסנדר קוושנייבסקי, וראש הממשלה הפולני, ולודז'ימייז צ'ימושביץ', ביקרו בישראל. שניהם נמצאו שם תחת לחץ כבד להכליל בו את הארגון היהודי להשבת רכוש כאחד הנהנים מהשבת רכוש של קהילות יהודיות בפולין. באותו זמן הפעיל ZGWZ לחץ על לשק מילר, שר הפנים הפולני דאז, כי החוק החדש יתיר השבת נכסים רק לקהילות היהודיות הפולניות. ב-20 בפברואר 1997 העביר הפרלמנט חוק שאיפשר לארגון היהודי להשבת רכוש ליהנות מהשבת הנכסים, אולם רק באמצעות קרן שהוקמה בשיתוף עם הקהילות היהודיות. שנתיים מאוחר יותר נפגשו מנהיגי הקהילות היהודים הפולניות עם ראשי הקונגרס היהודי העולמי (WJC) ועם ראשי הארגון היהודי להשבת רכוש. במשך 3 ימים הם עסקו בחלוקת אזורי השפעה במגוון אזורים במדינה, וקבעו מה ייעשה ברכוש הקהילתי שננטש בידי יהודי פולין. ארגונים זרים הסכימו להלוות לקהילות היהודיות המקומיות 800 אלף דולר כדי לכסות את עלות הגשת התביעות להשבת רכוש יהודי קהילתי. בתמורה לסיוע במימון השבת הנכסים, יקבלו הארגון היהודי להשבת רכוש והקונגרס היהודי העולמי מחצית מהנכסים שהושבו.  תמליל בן 96 עמודים, חתום בידי 3 פעילים מארגונים יהודיים בינלאומיים (קלמן סולטניק, אריה אדליסט ונפתלי לביא) ובידי 3 פעילים מפולין (אנדז'יי זוזולה, פיוטר קדלצ'יק, פליקס ליפמן), מתעד דיונים עסקיים קשים, אפילו כשדנו בנושאי בתי הקברות. "באזורים הללו יכולנו אולי - זו שאלה של הוועדה המייעצת בענייני הלכה - לקבל פיצוי עבור מגוון דברים שנמצאים בבתי הקברות. אבל אנחנו לא יודעים אם מותר לנו לקחת את הכסף - למיטב ידיעתנו, ממה שנאמר לנו על ידי רבנים שונים שאותם שאלנו, אסור לנו", אמר אנדז'יי זוזולה, שהיה באותו זמן ראש איחוד הקהילות היהודיות בפולין. לאחר מכן פנה זוזולה ליהודים האמריקנים שנכחו: "אבל אני חושב שאתם תצליחו בלי ספק למצוא רבנים שייתנו את הסכמתם". יעקב שדי נכח באותם דיונים. בימים ההם הוא היה ראש הקהילה היהודית בגדנסק. בעבר היה גם בדלן שנעצר ב-1968 בידי ממשלת השליט הקומוניסטי מוצ'אר, ונידון ל-10 שנים בכלא (קיבל מדליית Polonia Restituta  מידי הנשיא לך קצ'ינסקי). שדי היה היהודי היחיד שבאמת נולד בפולין מבין אלו שנכחו בדיונים. "כשהבנתי מה קורה, חיכיתי רק שכולם יחתמו על התמליל הזה ויאשרו בכך את כללי שיתוף הפעולה שנקבעו במהלך השיחות. אחר כך קמתי ואמרתי שאם הם לא יוותרו על התוכנית המבישה הזו, אחשוף את הכול", אומר שדי, שעדיין מרגיש את אותן תחושות גם היום. אמר - וקיים. על כך שמסר את התמליל לתקשורת הורחק שדי לצמיתות מהקהילה היהודית. הוא הוטרד מצד מערך התביעה, משום ש-ZGWZ הגיש עתירה נגדו, בטענה כי ייתכן שביצע פשע. אולם החקירה נסגרה, ובהתבסס על קטעים מהתמליל שהוא חשף, פרסם השבועון Polityka ב-2002 כתבה מעוררת דאגה. ללא הועיל. ההסכם הוצא לפועל. בתחילה עסקה הקרן לשימור המורשת היהודית בפולין בהשבה, בניהול והמכירה של הנכסים של אזורי קהילות יהודיות לשעבר בפולין, שאינם מיושבים ביהודים. איחוד הקהילות היהודיות, יחד עם הקהילות הכפופות לו, ניהל את אותה פעילות ב-16 האזורים של פולין שמיושבים כיום ביהודים. לאחר מכן החלו הארגונים לעבוד יחד, והגישו לוועדה הרגולטורית 5,544 בקשות להחזרת רכוש. מי שמביט בכמות המקרים שלפני הוועדה, יכול לומר שהשבת הרכוש הקהילתי היהודי תקועה באמצע הדרך. עד כה, הסתיימו 1,064 מקרים בתוצאות חיוביות עבור הקרן והקהילות היהודיות. יותר ממחצית המקרים לא הושלמו - בעיקר משום שהמסמכים הוכנו בצורה רשלנית, ומשום שהתביעות כוונו לנכסים בשטחים המזרחיים לשעבר של פולין, שאותם איבדה המדינה אחרי 1945, ושבהם הוראות חוק השבת הרכוש אינן תקפות. ועדיין, העובדה המפתיעה ביותר היא שכמעט אין יהודים אמיתיים בסביבה ההרמטית הזו של ראשי הארגונים היהודיים. רובם מומרים, או אנשים שהמירו את דתם ליהדות. הקנאים שבהם אפילו שינו את שמותיהם לשמות בעלי צליל אורתודוקסי. למשל, שמחה קלר החרדי, היושב במועצת המנהלים של ZGWZ ומכהן במקביל כיו"ר הקהילה היהודית בלודז', הוא למעשה יז'י סקוברונסקי. או מנהל בית הקברות היהודי בוורשה, ישראל שפילמן, הוא למעשה פרזמילאב זיסקה. עיתונאים מ"ג'ואיש טיימס" תיארו תופעה זו בצורה החדה ביותר: "כשהחל תהליך ההשבה של נכסים יהודיים ב-1997, אנשים אקראיים יצרו קבוצות וכינו אותן קהילות יהודיות, רק כדי שיוכלו להגיש תביעות לקבלת רכוש יהודי". הרשויות הפולניות המפקחות על ארגונים דתיים מודעות לגמרי לפתולוגיה המושרשת בקרב הארגונים היהודיים הנוקשים וה"מחופרים" מאוד. אולם אין להן האומץ להתמודד עם הנושא הרגיש הזה מפחד שיואשמו באנטישמיות. היהודים הפולנים מצדם, שפוחדים ממנהיגיהם בארה"ב ובישראל, מרגישים חסרי אונים, משום שנאמר להם כי סקנדל שכזה יעורר מהומות אנטישמיות. זו הסיבה שהם ממשיכים לשתוק.

ירחון לקהילת יהודי ורוצלב

החל מחודש אוקטובר יצא לאור ירחון של קהילת יהודי וורוצלב, ובכל גליון יהיו חדשות מחיי הקהילה המקומית וכן הפעילות של קהילות יהודי פולין.

בטאון הקהילה רואה אור כבר מהמאה ה-19 אך הוא שינה, במהלך השנים והארועים, את שמו, צורתו, תכניו ואת השפה שבה הוא נכתב. שמו של הירחון יקבע בתחרות פתוחה שמתנהלת בפייסבוק.

70 שנה לחיסול הגטו בטרנוב

הוועדה לשמירת אתרי תרבות יהודית בטרנוב, שנוסדה בשנת 1988, יחד עם ראש עירית טרנוב, המוזיאון העירוני בעיר והתאטרון העירוני מקיימים ב-26 בספטמבר ארועים לציון 70 שנה לחיסול הגטו בעיר.

לפני מלחמת העולם השניה גרו בטרנוב כ-25,000 יהודים, אשר היוו כ-55% מתושבי העיר. בספטמבר 1939 הופצצה עיר על ידי הגרמנים ורבים מתושביה היהודים של העיר ניסו לברוח מזרחה, בעוד פליטים רבים אחרים מגיעים למקום. במר. 1941 הוקם בעיר גטו וכ-40,000 יהודים מכל הסביבה הוכרחו להכנס לתוכו, בתנאים קשים ביותר.

במחצית יוני 1942 בוצעה אקציה, שבה נשלחו אל מותם במחנה המוות בלזץ' כ-11,500 יהודים שלא היה להם אישור עבודה. כ-10,000 יהודים נוספים נורו ביערות בוצ'ינה ליד זביליטובסקה גורה.  כחודש מאוחר יותר התרחשה "אקצית הילדים" – היהודים נדרשו לעזוב את בתיהם ולהגיע לככר השוק יחפים. ילדים נלקחו מהוריהם ונורו. חודשיים מאוחר יותר, ב-10 בספטמבר 1942, נערכה סלקציה בככר מגדבורג, הככר המרכזית של הגטו. כל 10,000 התושבים היהודים נדרשו להגיע לככר, אחדים מהם נורו וכ-8,000 אחרים נשלחו לבלזץ'. חודש לאחר מכן נשלחו עוד 2,500 איש לבלזץ'.

באוקטובר 1942 חולק הגטו לשני חלקים ובאקציה שנערכה נשלחו 2,500 יהודים להרצח בבלזץ'.

ב-3 בספטמבר 1943 כותר הגטו, היהודים הנותרים בשני חלקי הגטו רוכזו בבית החרושת זינגר. חלק נורו במקום, 7,000 נשלחו אל מותם באושוויץ ו-3,000 נשלחו לפלשוב. בסוף 1943 הוכרזה העיר "נקיה מיהודים".

בית הכנסת ב-לצ'נה הרוס

מבנה בית הכנסת בעיירה לצ'נה (Łęczna) שבמחוז לובלין, ואשר שימש בשנים האחרונות כמוזיאון, הולך ונהרס, ועד כה לא נמצא מימון לשיפוצו ואחזקתו. הקהילה היהודית דורשת כי הבנין יוחזר לחזקתה, ואילו הנהלת מוזיאון בלובלין מבקשת כי המקום יועבר לרשותה, כפי שנעשה לגבי מרבית המבנים הללו ברחבי פולין.

המוזיאון בלצ'נה הוא אחד המוזיאונים האיזוריים האטרקטיביים בפולין, ומוצגים בו חפצי יודיאקה יחודיים וחשובים. אחזקת המקום עולה כ-300,000 זלוטי (כ-90,000 דולר) לשנה, והעיריה המקומית אינה יכולה להקציב סכום כזה למטרה. גם שאלת הבעלות על המקום, שעדיין לא הוכרעה, מקשה על גיוס כספים לשיפוץ ואחזקה.

העיירה היתה אחד המרכזים החשובים ביותר של בקר וסחר בסוסים, שכן שכנה על נתיב סחר הבקר מאוקראינה. במאה ה-16 הוקמה במקום קהילה יהודית עצמאית ונבנה בית כנסת אשר נשרף מאוחר יותר עד יסוד, ובמקומו נבנה בית כנסת גדול שהוא אחד הבנינים ההיסטוריים האטרקטיביים ביותר באיזור כולו.

בתקופה שבין המלחמות התגוררו בעיירה כ-2,500 יהודים אשר היוו כמחצית התושבים במקום. במזן הכיבוש הגרמני הוקם בעיירה גטו אליו הובאו גם יהודים מצ'כיה וסלובקיה. רוב היהודים נרצחו במחנה המוות בסוביבור.

תגובת שגרירות ישראל למאמר על מסעות בני נוער לפולין

קראו http://natemat.pl/75119,ambasada-izraela-odpowiada-na-artykul-natemat את תגובת שגרירות ישראל המגיבה למאמר. תרגום חופשי שלי לתגובתו של דובר השגרירות, מיכאל סובלמן.

בעצב, אכזבה ואפילו חוסר אמון קראתי באתר האינטרנט של המגזין האחרון "אודות" את המאמר של מר מיכאל גושיור שכותרתו "הרס מלונות, לא מכבדים את הפולנים, המאבטחים אגרסיביים - האמת על הנוער הישראלי בפולין?". בסופו של המאמר יש סימן שאלה, אבל לכל מי שיש סבלנות  לקרוא את הדברים עד הסוף וקרא  את כל המקרים המתוארים, לא יהיה לו צל של ספק שצריך שהדברים הכתובים הם אמת לאמיתה, והמסקנה ההכרחית היא כי יש לאסור על בני הנוער מישראל את הנסיעות לפולין.  ביקורים לפולנית. כבר מזמן לא קראתי טקסטים יותר חד צדדיים,  מטעים ופשוט לא הוגנים.

בבקשה להבין אותי היטב: אני לא טוען שהארועים המתוארים על ידי המחבר אינם נכונים. מאד הייתי רוצה שכך יהיה, אך אלה הן עובדות שאין להכחישן. אני יודע, כי לא פעם אני צריך להגיב עליהם. בסיפוק אני חייב להוסיף שזה  בדרך כלל מקרים מהעבר ולא מקרים מהשנים האחרונות.

אכן , במרס 2007 הייתה  תקרית  מצערת עם רוברטו ל ', איטלקי שחי בקרקוב , שדרש בזעם לדומם את מנוע האוטובוס שחנה בקז'ימייז', ואנשי הבטחון סברו כי הוא מחבל או שיכור אנטישמי, והפילו אותו על הקרקע. כמו כן, באותה השנה, קבוצה של צעירים חסרי רסן ומתוסכלים מחיפה הזמינה חשפנית לחדרם במלון בוורשה, ארוע שעליו נכתב מאוחר יותר בהרחבה בעיתונות בישראל.

היו גם מקרים מצערים בבתי מלון. כל האירועים הללו התרחשו לפני זמן רב, ובהתחשב בעובדה שמאצ'יק, הבן של אלי סידי, הוא כבר בן 27, זה קל לחשב שההיסטוריה המתוארת התרחשה לפני  עשר שנים לפחות. אבל בכל זאת עולה בברור מהדוגמאות שנדונו, האם הם מעידים  על "חוסר הרצון של צעירים יהודים לפולנים ?"

בהתחשב בכך שבשנת 1988 משרד חינוך הישראלי השיק תכנית הגעה של צעירים לפולין, וכל  שנה מגיעים כמה עשרות אלפי ישראלים צעירים (לאחרונה למעלה מ-30 אלף לשנה), קל לחשב שבמהלך עשרים וכמה השנים האחרונות ביקרו בפולין כמה אלפי קבוצות, ובסך הכל למעלה מחצי מיליון תלמידי תיכון ישראליים והמקרים עליהם נכתב הם בקושי טיפה בים.

ממש באותו זמן, לארץ הקודש (ולא לישראל) הגיעו לפחות באותה מידה, אם לא יותר, צליינים פולנים. אפשר לפגוש אותם כמעט בכל טיסה של לוט או של בקווים מוורשה, קרקוב, קטוביץ – לתל אביב.  לא פעם ולא פעמיים הייתי עד לכך ששיכור, החוזר נלהב מהטיול המרגש לארצו משמיע הערות  עסיסיות נגד יהודים . אבל איכשהו, אף אחד, על סמך דוגמאות בודדות אלה, לא הגיע למסקנות כלליות בקשר לצליינים הפולנים הרבים לישראלים ולישראל.

הנוער ישראלי אכן לא בא לפולין, אלא בראש ובראשונה, לבתית הקברות של העם היהודי. למרבה הצער אין אלה  סיורי תרבות, אלא עליה לרגל, כמעט דתית,למקומות הסבל והמוות. נוער ישראלי מתכונן במשך זמן רב לקראת הגעתו לפולין. מטרת הביקורים אלה היא להבין משהו שהמוח האנושי לא יכול להבין - השואה.

לפני כמה שנים נכללו בתוכנית גם מפגשי חובה בין תלמידי תיכון ישראלים עם עמיתיהם פולנים ועם חסידי אומות העולם . אלה הם נקודות השיא של התוכנית כולה.הנוער ישראלי לומד להכיר את המורשת של יהודי פולין ואת המדינה שבה הוא נוצרה ושגשגה התרבות היהודית, הדתית והפוליטית.  

אני בטוח שלא צריך לשכנע אף אחד בתרומתם של מפגשים כאלה לשני הצדדים. אני מעז להרחיק לכת, ולטעון שהישראלים הצעירים החוזרים לארצם, הופכים להיות השגרירים הטובים ביותר של פולין בישראל. עדות לכך הם עשרות מאמרים בעיתונות דובר עברית, אלפי ערכים באינטרנט, אלה יכולים להעיד על מאות פולנים צעירים שנסעו לישראל כדי לבקר אחרי שנפגשו עם הישראלים במהלך ביקורי ישראלים שתוארו כאן.

למעשה, אני לא מבין למה מחבר המאמר, במקום לאסוף במקום לאסוף סנסציות ישנות, לא התאמץ לקרוא את המאמר בגליון זנק שלש יוני שנכתב על ידי מרטה דוך-דנגוש "צעירים יישראלים נוסעים לפולין"  או הפרסום באותו גיליון של שיחות עם אלכס דנציג על הגעת ישראלים צעירים לפולין, על המדריכים שלהם ומוריהם. אני חושב שזה שווה באמת, אלכס עוסק במרץ בנושא הגעת הנוער מישראל מלכתחילה, הרעיון שמאחורי הנסיעות, על היחסים בין פולנים-ויהודים, ואפילו על הבטחון.

יש הזדמנות נפלאה כשבסוף ספטמבר ותחילת אוקטובר אלכס דנציג יגיע לפולין עם קבוצת מורים ומחנכים ישראליים. בסמינר שנתי ב"מרכז לפיתוח חינוך" בסוליובק הם נפגשים עם עמיתיהם הפולנים, וידברו על חילופי נוער מפולין ומישראל.

על הגעתו של נוער ישראלי לפולנית נכתבו כבר כמה מאות מאמרים מרתקים, ולעיתים קרובות נכתבו על ידי עיתונאים פולנים שהתלוו לבני הנוער הישראלים בביקורם בפולין. צולמו מספר סרטים ותוכניות טלוויזיה. אני מרשה לעצמי לציין כי כתיבת טקסט חדש, ללא שימוש בחוויות האלה, הוא חטא.

לסיכום אוסיף כי שגרירות ישראל פתוחה תמיד לכל מידע ועצה.

נהרס מסתור במטבח וורשאי

מערכת וואלה פרסמה כתבה (http://news.walla.co.il/?w=%2F14%2F2678013) על בני זוג מוורשה שעלולים להשלח למאסר לאחר שהודו בהחרבת אתר הנצחה נדיר ששימש מסתור למשפחה יהודית .

המחבוא קיים בתוך נישה גדולה, מאחורי ארון, בדירה ברחוב קופרניקוס 4 , והוא אחד מתוך ארבעה בלבד שנותרו שלמים בוורשה. המחבוא הוכנס לרשימת אתרי ההנצחה בפולין, בשנת 2002, ופקחים של ממשלת פולין ערכו ביקורות במקום.

בסוף השנה גילו הפקחים, במהלך ביקורת במקום, כי הדיירים עשו בה שיפוץ ובמהלך עבודות הבניה נהרסה הנישה, כדי לבנות בה מטבח וארונות חדשים.

ספר חדש "מה אנו יודעים על טבלינקה"

לאחרונה ראה אור ספר חדש " Co wiemy o Treblince" (=מה אנו יודעים על טרבלינקה) בעריכת אדוארד קופובקה, מנהל המוזיאון במקום.

בספר רוכזו הרצאות שניתנו בכנס שנערך במוזיאון בשנת 2011, ובהם מידע ועובדות חדשות על "בית החרושת למוות" בטרבלינקה ובטבלינקה II, והוא חלק מפרוייקט של המרכז ללימוד השואה בטרבלינקה, שתוכנן על ידי אורית וילנברג-גלעדי, בתו של שמואל וילנברג ששרד את המחנה.

בספר מוצגים, לראשונה, תוצאות עדכניות של חפירות שבוצעו במחנה מבלי לחפור בקרקע.

כיצד רואים תיירים ישראלים את הפולנים

http://turystyka.wp.pl/kat,0,title,Izraelscy-turysci-boja-sie-Polakow,wid,15983212,wiadomosc.html?ticaid=1114d1

תרגום חופשי של הכתבה שלעיל, שהתפרסמה ב-13 בספטמבר 2013 ב-WP.PL

חשוב לצפות בסרט על שני חלקיו – רובו ככולו בעברית ומעט באנגלית

מאז אמצע שנות ה-80 מגיע נוער ישראלי לפולין, לסיור בלפחות שלושה מחנות השמדה, בתי קברות, ומקומות של הוצאתו להורג של אבותיהם (לפי הנחיות משרד החינוך). עם זאת, לפעמים התנהגותם של צאצאי ניצולי שואה וקציני הבטחון שלהם, זועקת לשמיים לנקמה .

בכל שנה, מבקרים במדינה שלנו כ-20 אלף תלמידים בישראל, המבקרים בעיקר בקרקוב, אושוויץ, לובלין ו-וורשה. לסיורים הם מתכוננים כבר בבית - צופים בסרטים בתקופת המלחמה, לומדים כיצד הושמד עמם, אך מעל הכל מיידעים אותם שהם מבקרים במדינה עויינת. אפשר לצפות באינטרנט בסרטים מהם בולטת האינדוקטרינציה של אזרחי ישראל הצעירים, וכיצד מציירים להם, בהכנות למסע, תמונה לא הוגנת של פולין ושל הפולנים.

המסעות מלווים בקציני בטחון חמושים וסוכני מוסד. אלה מספקים חומרת הפרדה בין הצעירים לבין "האנטישמיות הפולנית" ונועדה להגן עליהם מפני הסכנות האורבות בכל פינה כמעט, ולמנוע מגע ביניהם לבין הפולנים. מבחינתם – כל מי שאינו בקבוצה הוא איום פוטנציאלי – ככל הנראה מחבל מתאבד.

מה שמדהים ביותר הוא התנהגות המזעזעת של צעירים יהודים המבקרים במדינה שלנו. הרס במלונות, הזמנת חשפניות בין הביקורים במחנות הריכוז, והם לא יודעים להתנהג במהלך הטיול בפולין.

לאחר הנחיתה בפולין נראה המטוס כמו שדה קרב. והגרוע ביותר הוא היחס של אותם ילדים לשרות הפולני. לאחרונה, סטר אחד הצעירים הישראלים בפניה של אחת הדיילות, רק בגלל שאתה חיכה יותר מדי זמן לקוקה קולה – דיווח עובד חברת התעופה לוט, שביקש להישאר בעילום שם .

שומרי הראש פועלים באופן אגרסיבי נגד כל מי שמנסה ליצור קשר עם אחד ממשתתפי הסיור. שגרירות ישראל בפולין מקבלת, מזה כמה שנים, מידע על ההתנהגות האלימה של הבטחון – בקרקוב היו מכות אלימות, והתושבים מתלוננים על התנהגות מטרידה או חצופה, של שומרי הראש החמושים בכלי נשק חדים.

צעירים יהודים מגיעים לפולין כשהם מאמינים שהגיעו למדינה עוינת, שבה כולם שונאים אותם, שכל פולני הוא אנטישמי ועוד מעט מישהו יזרוק עליהם פצצה במלון. כל זאת בשל התעמולה ושטיפת המוח שמתבצעת בהם מגיל צעיר. תרבות המוות שוררת בעם הזה לא מאפשרת גישה הגיונית לסוג כזה של מסע. החוויות הטראומטיות הקשורות בביקור באושוויץ עלולות להיות נטל קשה מנשוא עבור אנשים צעירים אלה.

בתי מלון אחדים בקרקוב מסרבים לארח קבוצות צעירים מישראל בגלל התנהגותם. לאחר פלישה של 100 צעירים למלון, שרועשים כל הלילה, הורסים את החדרים ומשתמשים בכיורים כבשירותים

.

בתי מלון רבים בקרקוב ישראל מסרב לקחת טיולים בגלל ההתנהגות שלהם. אין זה מפתיע שהמלונות לא רוצים למשוך אורחים שרועשים כל הלילה, הורסים את החדרים ומשתמשים בכיורים במקום בשירותים.

ספר צילומים יחודיים מאושוויץ

באוקטובר יושק הספר "צלם מאושוויץ" של וילהלם בראסה (Wilhelm Brasse),אשר היה 5 שנים באושוויץ. במהלך אותן שנים תעד וצלם את האסירים עבור השלטונות הגרמניים ועבור הניסויים הרפואיים שבוצעו על ידי ד"ר מנגלה. 

בראסה תעד גם את החיים הפרטיים של קציני ה-אס.אס.

עם פינוי אושוויץ, הצליח בראסה יחד עם חבר, להציל למעלה מ-40,000 צילומים שצילם, ואשר מוצגים במוזיאון אושוויץ.

הספר, בפולנית, יציג לקוראים את המציאות הבלתי נתפסת של המחנה: משחקי כדורגל, סחר חליפין של סחורות וחיי היום-יום. 

הכנסת ספר תורה לבית הכנסת בדומברובה טרנובסקה

לאחר למעלה מ-70 שנה הוכנס לבית הכנסת שבעיר דומברובסקה טרנובסקה (Dąbrowa Tarnowska), הנמצאת צפונית לעיר טרנוב.

ספר התורה, שרוחבו 54 ס"מ, נמסר לראש העיר עוד בשנת 2010 על ידי נציגי הכנסיה הרומן-קתולית רדמפטוריסטים (Redemptorists), אשר החביאוהו במהלך מלחמת העולם השניה במנזר ב-טוחוב (Tuchów) שבדרום פולין.

בשנים האחרונות טיפלה העיריה בבית הכנסת במקום ושחזרה אותו, והמקום משמש כמרכז מפגשים תרבותיים בעיר. בספר התורה בוצעו בו התיקונים הנדרשים, והוא מוצג באולם התפילה שבמרכז.

התגלו שרידי בית כנסת "אלטשול" בלודז'

קבוצת מתנדבים הצליחה לזהות שרידים של בית הכנסת אלטשול (Alte Szil), שנהרס ב-1939. מלאכת איתור השרידים לא היתה פשוטה, שכן איש בלודז' לא זכר את המיקום המדוייק של בית הכנסת.

קבוצת המתנדבים, בראשותו של פאבל זבליסקי מאוניברסיטת לודז' ובחסות המרכז לדיאלוג על שם מארק אלדמן, עסקה השנה בפרוייקט בית הכנסת במסגרת ציון 69 שנה לחיסול הגטו בעיר ששמה שונה ל- Litzmannstadt.

המתנדבים נעזרו בצילומי מפות ישנות במטרה לאתר את הפינה צפון-מערבית של בית הכנסת, סמוך לבית ספר מס' 45, וכך הצליחו לאתר את היסודות של הבנין, שממנו לא נותר היום דבר.

בית הכנסת נבנה בשנת 1871, סמוך לבית כנסת מעץ שנבנה עוד בתחילת המאה ה-19, והיה אחד מהיצירות הארכיטקטוניות הבולות של לודז'. בנובמבר 1939 הועלה בית הכנסת באש, יחד עם בתי כנסת אחרים בעיר, על ידי הגרמנים.