יום חמישי, 25 באוקטובר 2012

דנוטה מיקולסקי-רנק, חסידת אומות עולם, אורחת יוצאי בילגוראיי בישראל



ארגון יוצאי בילגוראיי בישראל הזמין את חסידת אומות העולם, הגברת דנוטה מיקולסקי-רנק (Danuta Mikulska-Renk), לבקר בישראל כאורחת של הארגון. ביקורה של האורחת יהיה במחצית חודש נובמבר.

האב יאן מיקולסקי (Jan Mikulsk), האם מליניה מיקולסקי (Melania Mikulska), האחות יידביגה מיקולסקה-סאלאטה (Jadwiga Mikulska-Salata), האח יז'י מיקולסקי (Jerzy Mikulski) ודנוטה, כולם נוצרים מבילגוראיי, הוכרו כבר לפני שנים ע"י "יד ושם" כחסידי אומות העולם על שהצילו חמש נפשות יהודיות בבילגוראיי (בן-ציון רוזנבאום, רבקה ויינברג, מלכה וקסליכט, חיים רוזנבאום ופרלה ויינברג קניג).  

אביה של דנוטה, יאן מיקולסקי, היה אחראי על יערות בילגוראיי. עם חיסול הגטו, בתחילת נובמבר 1942, פינו הגרמנים בעזרת האוקראינים את היהודים מן הגטו, והוליכו אותם רגלית לעיירה הסמוכה (ז'ברז'יניץ) משם נשלחו ברכבות להשמדה. בדרך הם הכו את קורבנותיהם ירו והרגו בהם.  בתוך הקבוצה הייתה ילדה צעירה – מלכה וקסליכט, היא הייתה מוטרפת מחרדה, אמה אמרה לה לנצל את ההזדמנות, לברוח מן השורה כשהקבוצה תעבור ליד ביתם של המיקולסקים, 'יאן מיקולסקי יציל אותך' אמרה לקטנה. משום שהאוקראינים היו עסוקים בין לבין במעשי שוד וביזה, הצליחה מלכה להימלט והגיע לביתו של יאן מיקולסקי.  היה זה יום התשלום לפועלי היער יאן היה עסוק עם פועליו כשהיא הגיע מבועתת וצווחת 'יאן הצל אותי...'. כל העובדים היו עדים למתרחש, יאן ניגש אליהם ואמר להם שהוא לוקח את הילדה ליער ושם ייטוש אותה לגורלה המר, ולקטנה לחש 'אל תדאגי, אשאיר אותך ביער אך אשוב אליך בלילה'. כשחזר קרא בשמה שוב ושוב, והיא לא ענתה. בקרבת מקום גר טוחן, בריינסקי שמו, איש בעל מוניטין מפוקפק, יאן פנה אליו ומצא אצלו את הילדה, הוא ביקש ממנו שישמור עליה ימים ספורים, שילם לו ביד רחבה וסופו שהביא אותה לביתו, בהמשך הגיע לשם גם רבקה ויינברג ולאחר מכן עוד שלושה בני משפחה רוזנבאום, בן-ציון, פרלה וחיים.  היה כבר חורף וקר, הם ישנו באסם וקשה היה להחזיקם שם. המיקולסים חפרו בור  וכיסו אותו בתקרת עץ, אם המשפחה נתנה להם שמיכות-נוצות וכרים גדולים ומעל הבור הקימו כלוב לארנבות. הרעיון היה שאם יבואו גרמנים והכלבים ינבחו אז הארנבות יסיחו את חושיהם ויפריעו להם, ובשומרים יחשבו שהכלבים נובחים על הארנבות.

בית המיקולסקים היה הגדול ביותר באזור, היו בו חדרים רבים ומטבח גדול. כל בני המשפחה היו מעורבים בטיפול היום יומי ביהודים שהחביאו, האכילו אותם, פינו את הפסולת ורוקנו את דליי השופכין. כל בני המשפחה ידעו את שצפוי להם במידה שסודם יתגלה וכולם ידעו לשמור על הסוד ולהמשיך לטפל בחמישה שהוסתרו.  בגלל גודל הבית, השתכנו הגרמנים בכל חיפוש שערכו באזור, אך לא הרגישו שמתחת לאפם מסתירים יהודים.  יום אחד ביוני 1943 החליטו הגרמנים להעביר את כל תושביו הנוצרים של האזור למחנות עבודה.  יומיים לפניכו הם באו לבית המיקולסקים, צעקו ודפקו בחזקה בדלת ודרשו ארוחת בוקר.  יאן שחונך בווינה הבין גרמנית והתיידד עם אנשי האס אס. הם בקשו ממנו להתלוות אליהם לכפר הקרוב ולהביא עופות, כשהם היו בכפר הופיעה הקבוצה המפנה ודרשה מבני המשפחה לעזוב בתוך 10 דקות. תחנוני האם והסבריה שהאב משתף פעולה עם הגרמנים לא הועילו, כשכבר עמדו לעזוב, חזרו יאן וחבריו הגרמנים שהתערבו לטובת בני המשפחה באומרם שהם חיוניים, משום שהם משרתים אותם בכביסה ובאוכל. בהתערבותו של מפקד היחידה הגרמנית ניצלו מגירוש, ועד לתום המלחמה המשיכו המיקולסקים לתת שירותים לגרמנים ומתחת לאפם לקיים חמש נפשות יהודיות.  הניצולים נשארו בבונקר של מיקולסקי עד ליולי 1944, חיים שהגיע אליהם בהיותו בן 17, התגייס לצבא האדום ונהרג, בן 19 היה במותו, האחרים הגיעו לישראל ולארה"ב.

ישראל בר און

אין תגובות:

פרסום תגובה