בשבת, ב' אלול
תש"ה, 11 באוגוסט 1945, ברחוב מיודובה, ליד בית הכנסת "קופה", תקף המון פולני מוסת את המתפללים בבית הכנסת
בטענה שהיהודים תפסו נרצחו רוזה ברגר
ואנשל צוקר, ומספר אנשים נפצעו והועברו
לטיפול בבית החולים. החוליגנים השאירו במקום כרוז המאשים את היהודים ברציחת ילדים
פולנים למען הפולחן בהיכל מיודובה, והכרוז מסתיים במלים "אין מקום ליהודים
בפולין".
יונס טורקוב
כותב בספרו "אחרי השחרור" בפרק "קרקוב בעיניו של יהודי" כי
המון פולני פרץ לבית הכנסת, פתח במעשי הרג, ורגם יהודים באבנים. הפורעים קרעו את
ספרי התורה, הוציאו אותם לחצר ושרפו באש. את בניין בית הכנסת עצמו הציתו מבפנים.
בו בזמן התנפל המון של בריונים פרוע על עוברי אורח יהודיים, והרביצו בהם מכות רצח.
הם פרצו גם לדירות של היהודים ולמוסדות, היכו את תושביהם ושדדו כל דבר שנזדמן
לידיהם. אפילו על יהודים לובשי מדי צבא התנפלו ולא חסו עליהם.
הבריונים
החזיקו בידיהם רשימות מוכנות עם כתובות של דירות של יהודים, אפילו כאלה שנשאו שמות
נוצריים. כאשר יחידות הצבא הפולני והמשטרה העירונית התאמצו להרגיע את ההמון הפרוע,
נפתחה סידרה של יריות בכיוונם מחלונות הבתים השונים בסביבה. התפתח קרב ממש. קרבנות
יהודים רבים נפלו, מתים ופצועים. מתוך רצון להציל את הרב הראשי של קרקוב – הרב
לברטוב – העבירו אותו נציגי השלטונות לסביבה נוצרית, והסתירו אותו שם.
רק ביום השני
הופיעו ברחובות קרקוב יחידות הצבא הרוסי, ושמו קץ לפרעות ביהודים. חובה לציין
שביחידות הצבא הסובייטי, שיצאו לרחובות להיאבק בפורעים, שרתו גם יהודים רבים. הם
לחמו במסירות נפש, ולבסוף הכריעו את הפורעים. נער פולני, מוכר עיתונים, סטניסלב
ניאק, סיפר בחקירה שקצין פולני הורה לו להיכנס לבית הכנסת, ולצאת משם מיד בזעקה:
"הצילו ! היהודים רצו לשחוט אותי!..." איש הצבא הפולני הורה לו גם לצעוק
שראה בבית הכנסת ילד נוצרי שנרצח.
על פי הידוע,
ביוני 1945 חזרו לקרקוב למעלה מ-6,000 יהודים (לפני המלחמה חיו בעיר כ-60,000 יהודים)